חצות הלילה. יד לבנים.
בחור עם שיער בלונדיני מלוכלך יושב בצד, ליד בנק איגוד ומעיין בספר. סדר קדשים. מסכת ערכין.
אני מבחין בו ומתחיל ללכת לכיוונו, נזכר בכל הפעמים שהלכתי עם וסט על הכתף ונשק בהצלב, בדרך להחליף חבר בשמירה.
"אחי, הגעתי. אתה יכול ללכת." אני נותן לו כיף.
"רק רגע, תן לי לסיים את הפרק ואני זז."
אני שולף מהספרים שעל הדוכן את מסכת פאה ומתחיל לגרוס. מעניין שבעברית לגרוס זה להשמיד, לכלות. בארמית זה ללמוד. לשנן.
בזמן שאני מתמקם לי על כסא לבן של 'כתר', אני מעיף מבט לכיוון הרחבה. פועלים מסתובבים, עושים עבודות של הרגע האחרון, מאבטחים (ערבים. מקלאנסווה.) פוקחים עין על הציוד ובנים ובנות מסניף בני עקיבא הסמוך חוזרים הביתה מערב זכרון.
הבחור שבאתי להחליף מסיים את הפרק, מודה לי והולך לו. כנראה לישון.
לעזאזל, אני עייף. מרגיש בשמירה. רק שבכר או ריץ' לא יגיעו פתאום ויתפסו אותי מתעפץ. נו, פשוט אצטרך להשתדל שלא להתפס. סליחה, להתעפץ. קצת יהיה מוזר שמפק"צ מהצבא יגיע לתפוס אותי שובר משמרת לימוד משניות באזרחות.
"יואו, חם נורא!" בחור צעיר, בן שישים בערך, נראה מזרחי משהו פושט את הז'קט לידי, מניח אותו על כסא לבן אחר. ממש מולי.
"מה זה זה?" הוא שואל. יש שמץ של מבטא מרוקאי בקול שלו.
"דוכן לימוד משניות לעילוי נשמת הנופלים." אני מסביר. קורא את השלט שנמצא לידי בפעם הראשונה. פתאום אני קולט שאני מכיר את השם שכתוב בפינה השמאלית התחתונה. סא"ל (במיל') אורי שלומאי ז"ל. מכאן אני כבר יודע בעצמי וממשיך להסביר. קולט פתאום לאן הביא אותי בן הדוד שסינג'ר אותי ללמוד משניות משתים עשרה ועד חמש בבוקר.
"זה בחור טוב משכונת הדר גנים בפתח תקוה, שהיה מארגן דוכן כזה בכל יום זכרון. היו לומדים שם משניות כל היום. עשרים וארבע שעות. לפני כמה חודשים הוא נפטר, אז כנראה ממשיכים את דרכו. שלא יפסק הדבר הנהדר הזה."
"אוהו!" המרוקאי אומר לי. "זה חשוב. אבל אני אף פעם לא הצלחתי ללמוד משנה. קורא ולא מבין. תוכל ללמד קצת? תמיד אני שומע את האדמו"ר. נהנה מאד לעקוב. אבל לא מבין. לא יודע. אני - לא נכנס לי לראש אני." הוא מחייך אלי בשיניים צחורות.
מתחילים לקרוא משנה מהמסכת, בקול, וחבורה של בנים ובנות מבני עקיבא נעצרים לידנו.
"בואו נשב, נלמד קצת." אחת, בלונדינית, אומרת. הם זורמים.
"תן משנה אחת. אבל קצרה!" מבקש אחד מהם בחצי חיוך.
אני מתחיל את המשנה מהתחלה ומסיים תוך שתי דקות, כולל השתתפות שלהם. מסתבר שהם יודעים טוב מאד מהם לקט שכחה ופאה. במיוחד הבלונדינית.
"זהו. סיימתי." אני מחייך אליו.
"כבר?!" הוא מתפלא. "יאללה, תן עוד אחת."
אני 'נותן' עוד אחת. גם היא קצרה מאד. הבחור מהורהר טיפה.
"יודע מה?" הוא מציע לי עסקה. בחור ממולח, הילד. "אם אני אומר לך עכשיו שלוש משניות בעל פה, מה אתה נותן לי?"
האינסטינקט הראשוני שלי הוא לענות "כאפה" כמו כל אדם מתורבת, אבל אני בולע אותו ונקרע מצחוק בלב.
"על מה חשבת?"
"וואלה לא יודע." הוא מסתכל מסביב. הבלונדה מציעה את התפוצ'יפס שמנת-בצל כפרס.
"לא יכול לתת לכם את זה, זה לא שלי. אבל אתם כן מוזמנים לפתוח את השקית ולאכול כאן. זה ללומדים."
"נו... תן משהו!"
"תשנן לי פרק בעל פה, ואתן לך עשרה שקלים." אני אומר לו.
"לא שווה. בשביל פרק בעל פה אני מקבל חמישים שקל מהראש ישיבה שלי, הרב ניר."
אחרי שהמשא ומתן עולה על שרטון אני ממשיך במשנה השלישית וכשאני מסיים הם קמים ונפרדים ממני לשלום. הבלונדה מתלבטת אם לשכנע אותם להשאר לעוד כמה משניות, אבל בסוף קמה והולכת איתם.
"רואה?" המרוקאי, שהקשיב בשקט, משחרר את סיר הלחץ. "זה הכל בזכותי! ברוך ה', זיכו אותי משמים לגרום להם לעצור כאן וללמוד מעט משניות. ישתבח שמו."
אני מחייך באדיבות, משועשע קצת ומתפעל הרבה מהטוהר.
"ברוך ה'" אני מפטיר.
הוא רואה את זה כסימן להמשיך ומתחיל לפתוח לי גימטריות ונוטריקונים מתוך התורה ושאר הנ"ך. הוא ראה את זה בדיסק של הרב מה שמו, נו, הרב זמיר כהן, נדמה לו. מסביר לי איך התורה היא כנפיו של הקב"ה ואיך זה רמוז בתחילת כל חומש. ואיך ה' מזכה אותו לחידושים גדולים ועצומים ואיך השטן עומד לו לרועץ בשנים האחרונות ומונע ממנו עוד חידושים.
מתלבט ביני ובין עצמי אם בעצם הבחור הצעיר בן השישים לא גורם לביטול תורה עם הגימטריות והנוטריקוניפ ומחליט ש'והדרת פני זקן' יכריע את הכף במקרה הזה. תוך כדי הנאום שלו אני מגניב מבטים לכיוון המשניות שבידיי, מתקדם אט אט במעלה פרק ג'. נכרי שהתגייר לאחר קצירת השדה. מה דינו? אההה כתוב 27 פעמים אני ה' בפרשת קדושים אז בוודאי הוא פטור מלקט שכחה ופאה, אבל ר' יהודה אומר שחייב בשכחה כי שם הויה הוא 26 ועוד הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא אחד יוצרים את המספר 27.
כבר עברה כמעט חצי שעה מאז שהתחיל לדבר ובראשי עוברת המחשבה שככה הערב יגמר, שהוא ישאר איתי עד חמש בבוקר, כשאחת ששמעה ממני על הדוכן מגיעה ללמוד קצת משניות לעילוי נשמת חללי צה"ל.
הוא ממשיך לדבר ואני ממשיך להגניב מבטים אל המשניות למשך עשרים דקות נוספות כשהזאתי מתפוצצת לה מצחוק בצד. בשלב מסוים מיכאל, המרוקאי, חושב לו מעט ומחליט החלטה שלדעתו היתה גורלית.
"טוב, אני צריך לזוז. אשאיר אתכם ללמוד כאן. מי יודע? אולי בזכותי גם תהיה חתונה!"
"אל תשכח את הז'קט!" אני מזכיר לו.
" לא שוכח. לא יכול לחזור הביתה בלעדיו." הוא מחווה בראשו לקטנוע שלו. "אל תשכח להתייחס לבחורה הנחמדה". הוא עונה לי.
"יש לה חבר", אני רוצה לענות, אבל פאדיחות.
חזרה למשניות.
